קן הקוקיה

פרק 1

"ברוך הבא ג'ון, אני מבינה שאתה הפסיכולוג החדש שלנו?" אווה הייתה שחורת שיער כבת ארבעים, עיניים כהות וחיוך מנוסה. חייכתי חזרה, "כן, אני מניח שכן" עניתי בשלווה בדיוק פוסע דרך שער הברזל הגבוה לתוך חצר המוסד. גובה הגדרות והשומרים מסביב שיוו למקום מראה של בית כלא יותר מאשר של מוסד טיפולי. "בוא, אעשה לך סיור קצר ואכיר לך חלק מהכוכבים שלנו כאן". היא דיברה בטון ענייני, לבושה בחליפת עסקים, משקפי שמש על עיניה. עד לאחרונה הייתה המטפלת הראשית במוסד, אולם לאחרונה המנהל הוותיק יצא לפנסיה, ואווה קיבלה את תפקידו כמנהלת בפועל של המוסד. כבר חמש עשרה שנה שהיא שם, מכירה כל פיסת דשא, כל כיתה, כל חדר טיפולים. "הנערים מגיעים אלינו מכל רחבי הארץ", היא פתחה ואמרה, "רובם היו קורבנות בעצמם בשלב כזה או אחר של חייהם, חלקם הפכו אחרים לקורבנות שלהם. כאן אנחנו מנסים לתת להם מסגרת טיפולית ולימודית, שירכשו מקצוע ויטפלו בעצמם בעת ובעונה אחת". הקול שלה היה סטטי, מקצועי מאד, כמעט מקצועי מידי. "אני מבינה שאתה בא מעולם אחר, תצטרך זמן להסתגל, אני מניחה. תזכור שאני פה לא רק מנהלת אני הייתי בתפקיד שלך, אני פה לתת תמיכה בכל עת ובכל שלב". חייכתי והודיתי לה על טוב ליבה. "כאן אתה רואה את חצר המשחקים, שם הבחור עם הכרבולת השחורה, זה מייק, הוא הגיע לכאן לפני כמה חודשים, בשבע עשרה שנות חייו, עבר בין משפחות אומנה, אחרי משפחות אומנה. היו צריכים לבחור בין לשלוח אותו לכלא ובין לשלוח אותו לכאן, כמו שאתה רואה, אנחנו זכינו". "מה הוא עשה?" שאלתי בשקט. "אתה מבין, למייק יש כשרון למספרים וחיבה לאלימות ולילדות צעירות". מייק עבד כמורה פרטי, נותן שיעורים פרטיים לילדים במתמטיקה, באותו יום ארור, מייק העביר שיעור לילדה בת 15 תוך כדי שיעור הוא לימד אותה משחק מתמטי, במהלכו הוא תקף אותה מינית בדרכים שאני לא מצליחה אפילו לבטא בקול מבלי להרגיש חלחלה, בכל פעם ששגתה בתרגיל. כי לטענתו הוא קבע שאם היא תקשר כישלון בתרגיל עם כאב, היא תמנע מכישלון ולכן תצליח במבחן טוב יותר". הילד עם פוטנציאל להיות פסיכולוג בעצמו חשבתי לעצמי, "את חייבת להודות שזה מצריך הבנה של המוח האנושי, מעל המצופה מבחור בגילו". "ובכן", המשיכה אווה, "באותו יום, ג'ני אמא של אותה ילדה חזרה הביתה, מייק שלנו, במקום לברוח כפי שהיה נוהג כל נער נורמלי במקומו, הסתער על האמא באגרופים וגרר אותה מהשערות לחדר, משליך אותה על הרצפה ומביא אחריה את בתה הבוכה. כשהוא צועק עליה, עכשיו נלמד את אמא שלך שאסור להפריע באמצע שיעור מתמטיקה. ג'ני הייתה אישה בשנות השלושים המאוחרות שערה מתולתל וגופה נמוך וכבד, כשל אשה העסוקה בכל יומה בעבודה ודאגה לילדיה. מייק שלנו סטר לפניה בחוזקה. יש לך שתי אפשרויות הוא לחש לה, או ללמד את הבת שלך לציית למי שגדול וחזק ממנה, או לדעת שאחרי שארצח אותך הבת שלך תצטרך לספק אותי בעצמה". "אני מניח שג'ני בחרה לספק אותו בלי להסס?" ציינתי את המובן מאליו. "אתה מכיר אמא שלא הייתה בוחרת באותה בחירה בדיוק? הוא תפס לה את הפנים בכוח והכניס את איבר מינו לפיה עמוק לגרון חונק אותה ומזיין אותה תוך שהוא סוטר לה לפנים. ידו משכה אותה בפראות משערותיה, הפכה אותה על בטנה כאילו היתה חפץ משומש. בגסות מגושמת קרע ממנה את תחתוניה והחדיר בכוח את איברו לישבנה הבשרני קורע את אחוריה בזמן שהוא זיין אותה בישבנה הכה בסטירות על גבה וכתפיה משאיר בה חבלות כחולות סגולות. וכל זאת מול פניה של בתה בת החמש עשרה, עד הרגע שהרגיש שהוא עומד לגמור ואז יצא מישבנה נעמד מעל פניה וגמר ישר על פניה על עיניה הדומעות". עוד לא סיימה אווה את התקציר ומולנו הופיעו שני צעירים, "שלום, אני מייק, אתה המטפל החדש שלנו?" הוא לחץ את ידי מחייך חיוך שמסתיר את עברו האפל, ידו חזקה ועיניו עצובות. "כן אני המטפל החדש שלכם". עניתי, "אווה אני אוהב אותך, אל תעזבי אותנו", מייק קרא לעבר המנהלת של המוסד שעה שהתרחק עם חברו הצמוד אליו. "חכה חכה" היא חייכה לעברי, "זו רק ההתחלה, מחכים לך פה עוד הרבה מקרים אצלנו בפנימייה". הדרך בה היא כינתה את המוסד הסגור הזה פנימייה העידה על רמת החיבור הנפשי שלה עצמה למקום.

לפני שאתחיל בטיפולים אסתובב בין הכיתות, אתרשם קצת מהתלמידים, אתרשם קצת מאופי השיעורים. הכיתה הראשונה שנכנסתי אליה, הייתה כיתתה של לזלי, דומה שהיא ניסתה ללמד ספרות והגות רוחנית כיתה של נערים, שנראה כי התעניינו יותר במשחקי מחשב מדממים מאשר ביצירתו של טולסטוי שהייתה פתוחה למולם. הבטתי בשלווה בלזלי מקריאה אל התלמידים קטע מתוך היצירה, ומנסה להניע אותם לשתף אתה פעולה ולנתח את הקטע ברמה הספרותית. ברגע שהמורה הסתובבה ללוח, קמה תלמידה אחת דקיקה וצעירה וזרקה כדור נייר שפגע בראשה של המורה, כשהמורה הסתובבה אל הכיתה חזרה, התלמידה כבר ישבה במקומה וכל חבריה צחקו בקול גדול. ניגשתי למורה הצבעתי על התלמידה דקיקת הגו בעלת השיער החום. "מה שמה של הנערה הזו?" שאלתי, "זו בוני", לזלי ענתה בחיוך תמיד ומיד הוסיפה, "היא ילדה מאד טובה, חייכנית שאוהבת מאד את השיעורים שלי". "הבנתי", עניתי, "בתום השיעור תישלחי אותה אליי למשרד" -

כשבוני הגיעה אליי למשרד, ביני לבין עצמי, תהיתי מה פשר המוסד הזה אליו הגעתי, תהיתי על מדי התלמיד שאנו דורשים מהם ללבוש בזמן שיעורים. שמלת משבצות קצרה מגיעה עד אמצע ירכיה. חולצת כפתורים לבנה צמודה עם סמל המוסד על חזה השמאלי, מדגישה את רכות ועדינות גופה הצעיר. מפתה ותמימה בעת ובעונה אחת. "שבי" אמרתי בקרירות. "אני קורא בתיק שבידי שהיו לך חיים לא קלים כל כך, יחסי מין עם אביך החורג מריבות חוזרות ונשנות עם אמך". הבטתי בה סורק את גופה במבטי, מלטף בלי משים את זקני האפור. "את חושבת שמשהו בעבר שלך מקנה לך זכות להתנהג בצורה חצופה למורים או לחברים שלך?" שאלתי בתקיפות. "לא התנהגתי בצורה חצופה" היא ענתה בנימה שלא אהבתי כלל. "עמדי" פקדתי והורתי לה להתקרב לשולחני. " שימי ידיים על השולחן והתכופפי", נבחתי פקודה בגסות תוקפנית. היא צייתה כמו רובוט שתוכנת לציית לפקודות. "הפשילי את תחתונייך" ציוויתי ולקחתי סרגל עץ בידי. רגליים לבנות ארוכות ודקות, גרבים לבנות וסינקרס אדומות. תחתוניה מופשלים עד ברכיה וחצאיתה מורמת על גבה.

כפי שחשדתי, רשמתי בתיקה הערות לעצמי, לילדה אין שום מחסומים מיניים, והיא לא מרגישה שום דבר לא תקין כאשר מנהל או מורה או מטפל דורש ממנה להסיר את תחתוניה. ילד נורמלי היה מתחצף, היה טוען שזה אסור, אלא אם, הסגל כאן התנהג בצורה כזו בעבר והיא מורגלת במטפלים בעלי דרישות. אני לא גאה בזה אבל אני חייב לבחון את זה לעומק, חשבתי לעצמי ולקחתי בידי את הסרגל והצלפתי על הטוסיק הלבן שלה, כל הצלפה משאירה שביל מרובע ואדום בוהק אחריה. "את תלמדי להתנהג יפה בשיעורים של לזלי?" שאלתי והצלפתי בעוז על ישבנה. "כן" ענתה בקול חזק. "כן מה?" שאלתי. "כן אדוני" ענתה בקול כנוע יותר, הצלפתי שוב צורב בכאב את בשרה, "כן מה?" שאלתי, "כן המורה" ענתה מבולבלת. הצלפתי בה חזק יותר. "כן מה?" שאלתי, קול, כקולו של אריה מיוחם יוצא עמוק מתוך גרוני. "כן מאסטר" ענתה חצי עונה חצי שואלת. סרגל העץ נחת שוב בכוח עצום על ישבנה צעקה של כאב יצאה מגרונה. "כן מה" שאלתי, "כן המטפל" ענתה ועוד בטרם סיימה את תשובה הסרגל נחת שוב בשריקה אדירה על ישבנה משאיר שובל של טיפות דם ועונג מהול בכאב. "כן מה?" שאלתי כמעט בלחישה "כן פרופסור?" הסרגל ניגן מנגינה של כאב על בשרה המתחמם, התכופפתי ולחשתי באזנה, "מאחורי כל ילדה מרוסקת עם הרגלים רעים עומד אבא דפוק שלא עשה את עבודתו כראוי" ידי האחת תופסת בשערותיה וידי האחרת מצליפה בכוח עם סרגל העץ על ירכיה. "כן מה?" שאלתי, "כן אבא" ענתה בנשימה עצורה, חייכתי, ליטפתי את ראשה, הלבשתי לה את תחתוניה, "זה מספיק לך להיום, אני מצפה שתלכי למורה לזלי, ותבקשי סליחה על ההתנהגות שלך בכיתה שלה. מהיום אני מצפה לשמוע עלייך רק מחמאות מכל המורים שלך, זה ברור?" "כן אבא, מבטיחה"