קן הקוקיה 5

בכל פעם שאני מנסה לחייג עם הטלפון לחברים או סתם למשפחה אני מגיע למרכזיה של המוסד שמנתבת את השיחה שלי, מסתבר שזה להגנת הנערים, כדי למנוע מהם את ההשפעות של העולם החיצוני, אבל בעולם של אפליקציות כמו פייסבוק אינסטגרם וואטסאפ איך זה אפשרי בכלל לתת גישה לנערים הללו לאינטרנט ובכל זאת למנוע מהם גישה לעולם החיצוני. הנהלת המוסד החליטה שאי אפשר למנוע מנערים בימנו להחזיק טלפון סלולארי כיוון שזה יצור תסיסה שמביאה להתפרעויות, אז יש להם טלפון אבל כל האפליקציות שלהם עליו מנוטרות ואם ילדים בעולם האמיתי נמצאים בפייסבוק אז הנערים פה נמצאים באתר שהם בטוחים שהוא פייסבוק לכל דבר ועניין אבל הוא מסונן כך שהם יראו רק מה שמותר להם לראות והם יכולים לדבר רק עם נערים אחרים מהמוסד כי כל השיחות האחרות שלהם נחסמות עוד לפני שהן מגיעות אליהם או יוצאות מהם. ניסיתי להבין איך הם עושים את זה, איך הם מצליחים למנוע מהנערים לכתוב הודעות לאנשים שאינם בתוך המוסד. אז התחלתי לקרוא על תוכנות ניטור מידע ברשת. מסתבר שכיוון שהמוסד שולט על הווייפי דרכו מתחברים לרשת הוא יכול לעשות , פעולה שנקראת 'אינטרספשן' לכל תקשורת שיוצאת מכלל המכשירים במוסד ולכן בכל פעם שאחד הנערים כותב למישהו מחוץ למוסד ההודעה שלו נחטפת באויר והוא חושב שמי שקיבל את ההודעה בחר לא לענות לו. ובכל פעם שמישהו מבחוץ כותב הודעה פרטית למישהו מתוך המוסד ההודעה אף פעם לא מגיעה ליעדה וגם הוא חושב שמסננים אותו. אני היחיד במוסד הזה שמבין מה הם עושים והבנתי את זה רק בגלל שהתחברתי לפרופיל השני שלי ושלחתי לעצמי הודעה. כיוון השפרופיל השני לא היה רשום במוסד המערכת שלהם חטפה את ההודעה והיא לעולם לא הגיעה ליעדה. לאחר שעשיתי כמה ניסיונות שכאלו הבנתי שזה לא מקרי. אבל אם לחסום את הנערים זה ברור והגיוני, העובדה שהם חוסמים גם את הסגל היא כבר מוזרה הרבה יותר. רשמתי לי ביומן לדבר עם אווה על זה.

בעוד אני שקוע במחשבות, הטלפון שלי צלצל, זו מליניה הספרנית. היא רוצה שאבוא לבקר אותה בספריה, יש לה מידע מעניין עבורי. שמחתי על ההזדמנות לבקר את מליניה שוב. המבט המפתה שלה, עור המוקה החלק שלה, החיוך והשפתיים המוצצות את הסוכריה האדומה. הכל חזר אליי בין רגע, הרגשתי רעד קל חולף בי. כן אין ספק שאני צריך ללכת לבקר את מליניה. אבל לא ככה, אני אתקלח אתבשם וכאילו במקרה אלבש את החליפה השחורה שלי. זו שמשדרת סמכות רשמיות ואלגנטיות עוד לפני שפתחתי את פי.

השמש בדיוק שקעה כשצעדי בגינת המוסד בין בניין המגורים שלי אל עבר בניין Z . אור השקיעה המלטף צבע את הגן בצבעים של כתום אדמדם, פרחי הבוגנוויליה הסגולים נראו אפלים אך מהפנטים ביופיים. בעוד נכנס אל בניין Z שמתי פעמיי כמהופנט אל עבר הדלת האסורה. רגע לפני שאגש לספריה, אולי כדאי שאעבור שם, רק אציץ הצצה קטנה אל החדר האסור. אולי אלמד דבר מה מכתמי הדם, או מהאימה השורה בחדר הזה. אך בעודי הולך לעברו הבחנתי בקצה המסדרון כי אווה יוצאת מהחדר האסור וסוגרת את הדלת והסרטים הצהובים אחריה.

מיהרתי להתחבא מתחת לגרם מדרגות המוביל לקומה השנייה, לא רציתי שאווה תראה שראיתי אותה יוצאת מהחדר האסור, אין ספק שגם לאווה יש פה יותר סודות מכפי שהיא חשפה בפניי עד כה. מה גם, שלא רציתי שאווה תתלווה אליי לביקורי אצל מליניה ותמנע ממני את הזמן האישי עם הספרנית היפיפיה, זמן שהשתוקקתי לו עוד מהיום בו פגשתי בה לראשונה. פתחתי את פנקסי, ורשמתי לי, אווה, חדר אסור. לבדוק לעומק.

כשנכנסתי לספריה התאכזבתי לגלות כי חוץ ממלניה נמצא שם אחד מחברי הסגל בחור בשם דבון, הוא המורה לספורט של המוסד, דואג להזיז את הצעירים הללו מהמסכים לחצרות. לא פעם ראיתי אותו בוחן במבטו את התלמידות שעושות מתיחות מולו, גופן הצעיר במכנסי הספורט הקצרים, לפעמים התקשית לזהות מי עושה ספורט ומי מנסה לפתות את המורה החתיך והשרירי שבוחן את מתיחותיה. מליניה, בחדות הבחנתה מיד זיהתה את האכזבה על פניי מיהרה לעברי בחיוך מפשיר קרחונים ולחשה לי, אל תדאג, דבון הוא משלנו. תרגיש חופשי לידו, אמרה וידה נעה ונגעה כאילו במקרה במרכז גבי בליטוף עדין אך כה חושני שיכולתי להישבע שכל גופי הגיב בהתעוררות פתאומית. מיד רשמתי תזכורת לעצמי, 'חפש לך אישה שבמגע קליל ותמים יכולה לעורר את כל גופך'. היא הובילה אותי בידי לכיוון דלפק הספרייה מציגה אותי בפני דבון המורה לספורט, היה בו משהו מאד נעים לעין, החיוך שלו, לחיצת היד שלו, הרגשתי כאילו אנחנו חברים ותיקים מהרגע הראשון. "אתה יודע ששום דבר פה לא כמו שהוא נראה", מליניה הכניסה אותי למוקד השיחה מהמשפט הראשון. "מה זאת אומרת? זה מוסד סגור, זה הגיוני שדברים יהיו פה קצת שונים". "לא, לא, זה לא סתם מוסד סגור", חייך לעברי דבון. "מתי לאחרונה ניסית להתקשר הביתה?". "אתמול, רציתי לדבר עם אחותה של אשתי המנוחה, יום השנה מתקרב והיה לי חשוב לשלוח זר ולדאוג שמתקיימת אזכרה לזכרה". "תן לי לנחש, לא הצלחת לדבר איתה". באופן מפתיע דבון הקדים אותי, רציתי להוסיף שדיברתי עם המרכזיה והם יעבירו לי את השיחה ברגע שיתפסו אותה. אבל איך דבון ידע שלא הצלחתי לתפוס את אחות של אשתי המנוחה בטלפון. "אל תרגיש רע, זה לא רק אתה שלא מצליח, אף איש סגל לא הצליח לדבר עם אף אחד מבחוץ מעולם. הרגשתי איך בבת אחת העולם סוגר עליי. התחלתי לשחזר אחורה, אני לא מצליח לחשוב עם עצמי כמה זמן אני פה. אני מנסה להבין, ובאמת בכל שיחה שעשיתי תמיד הגעתי לאותה מרכזיה ואף פעם לא הועברה השיחה מיד, תמיד השארתי הודעה וקיבלתי הודעות חזרה. "בחודש הבא אני יוצא לחופשה, אני כבר אברר את כל עניין הטלפונים, עבור כולנו". אמרתי להם בקול בטוח. מליניה ודבון צחקו בו זמנית כאילו תיאמו את הצחוק שלהם מראש. "אף אחד מאיתנו לא יצא לחופשה מעולם, ואנחנו פה מעל שנה". "אנשים לא סתם מגיעים לעבוד פה, הם מגיעים כי אין להם יותר מה לחפש בחוץ". מליניה השלימה את דבון והוא השלים אותה, כמו זוג נשוי. "לא שמת לב שעל השער יש מנעול שניתן לפתוח רק מבחוץ?" דבון דיבר בחיוך כאילו הוא מקריא את תוצאות הספורט מהעיתון. 'אנשים לא סתם מגיעים לכאן, הם מגיעים כי אין להם יותר מה לחפש בחוץ' המילים שלה הדהדו בראשי, מה זאת אומרת אין להם מה לחפש בחוץ, אני פסיכולוג מוערך, אני כותב מחקר פורץ דרך, באתי לפה מיוזמתי ומרצוני, אף אחד לא הכניס אותי לכאן. אני יכול לצאת מתי שאני רוצה, או שאני לא יכול? הוצאתי את הפנקס שלי והתחלתי לרשום לעצמי בקדחתנות, יש לי המון דברים לבדוק כאן, אני חייב לרדת לחקר האמת ולהבין מה המוסד הזה ומה התפקיד שלי בו כולל. אני לא יודע כמה זמן רשמתי לעצמי בפנקס אבל כשהרמתי את ראשי דבון ומליניה היו באמצע נשיקה סוערת, ידו היתה על חזה חופנת אחד משדיה. "אני מצטער, אני אצא לבד". אמרתי שנימוס מאוכזב. מלניה עזבה את דבון ובאה לעברי אוחזת בידי ומובילה אותי אחריה אל בין מדפי הספרים הגבוהים. בזוית העין ראיתי שדבון נועל את דלת חדר הספריה ומתקדם אחרינו אל בין המדפים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים במקום אחד, הייתי בספריות רבות בחיי, אבל ספריה כזו מעולם לא ראיתי. המדפים היו בגובה של שלוש קומות לפחות ולכל מדף היה מוצמד סולם נע על מסילה איתו יכולת לטפס לגבהים של הספרים ובקצה של כל קיר מדפים שכזה היה מקרא כמעין אינדקס המכיל את כל הספרים באותו קיר, כך יכולת לדעת איפה נמצא כל ספר, וכשאני אומר יכולת אני מתכוון ספרנית מומחית כמו מליניה יכלה אבל לא הדיוט עובר אורח שיקלע לספריה כמובן.

בעוד אני שקוע במחשבות, יד נעימה נעה במעלה ירכיי, התעוררתי ממחשבותיי באחת והבטתי בה, היא חייכה, החיוך שלה היה קסום, יכולת לשקוע בתוכו כמו אוניה טרופה השוקעת במי האוקיאנוס העמוקים. דבון נעמד מאחורי מליניה ובמשיכות מהירות הפשיט אותה מבגדיה עד שרק פיסת בד חצאיתה נשארה תלויה על מתניה מקופלת מגולגלת כך שאינה מסתירה כלום מאוצרות גופה. הנוכחות שלי לא הביכה אותם כלל, להיפך, דומה שהם נעו והתנועעו סביבי בתשוקה יתרה, מעצם נוכחותי. האצבעות שלו בתוכה, היא רוקדת עליהם, מניעה את גופה כרקדנית בטן מנוסה, הם מתנשקים וגונחים תוך שהיא מפשיטה את דבון מבגדיו, לא יכולתי שלא להתרשם מגופו השרירי, החלק משיערות, כאילו כל ישותו הגברית נועדה לספק תאוות נשים. שריר בטנו משורגים קוביות קוביות כאילו עוצבו בידי פסל אומן. שרירי הטרפז המפותחים העניקו מבנה משולש לגופו והשתלבו בטבעיות מעוררת קנאה עם שרירי חזה וזרועות מפותחים, ורידים בולטים לאורך זרועותיו מעידים על שעות האימון הרבות שהשקיע בגופו. מליניה שלחה את ידיה לעניבתי לפרום את קשירתה לפשוט את חולצת הכפתורים הלבנה מתחת לחליפתי מעליי. 'או לא, את לא תחשפי את גופי הצנום ליד מכונת הסקס השרירית הזו' לחשתי במבוכה. היא חייכה, "השריר שהכי מושך אותי הוא המוח, ואני בטוחה שיש לך שם שריר שיכול להתחרות בכל מכונת אהבה גברית". "אתה בטח לא תאמין" לחש לעברי סוס ההרבעה העונה לשם דבון, "אבל אני הרגשתי נבוך מהפגישה איתך הרבה יותר ממה שאתה נבוך ממני". דבון הביט בי בעיניים בשעה שהניח את ידו השרירית על ראשה של מליניה והוריד אותה מכופפת בעמידה עם פניה אל איברו, מכניס את איבר מינו לפיה מסמן לה כי העת לדיבורים עברה. הבטתי בו מבטו הירוק צרב את גבריותי. אך חיוכו השרה עליי רוגע אמיתי. הבטתי בה מוצצת לו, פיה נע במיומנות סביב איברו, הרגשתי חמימות נעימה זורמת בגופי, איברי התקשה בתוך מכנסיי מנסה לפרוץ החוצה מבעד לבד המחניק את קיומו. דומה שהתנועעתי ומשכתי את תשומת ליבה של מליניה שסובבה את ישבנה לעברי, הישבן האקזוטי מחוטב בשלמות חלק משיערות ניצב לו פתוח מולי נע באיטיות מפתה במעגלים קורא לי לאחוז בו. פתחתי את רוכסן מכנסיי, הוצאתי את איבר מיני הקשה ובלי לחשוב או להסס נעצתי אותו בתוכה. היא גנחה בצעקה מפתיעה סובבה לרגע את פניי וחייכה, דבון מצידו תפס בכוח את ראשה והחזיר את איברו לפיה. מזיין את גרונה בכוח מתאים את תנועות איברו בפיה לתנועות אגני בתוכה. זיינתי אותה מצד אחד ודבון זיין אותה מצד שני, הרגשתי איך נוזליה שוצפים על איברי הגניחות החנוקות שלה, קולות השתנקות פיה על איברו של דבון, היא נחנקת וזה רק מגרה אותי יותר, אחזתי במתניה בכוח והחדרתי את איברי חזק יותר ומהר יותר מרגיש איך כל גופה מתפתל ורועד בכל חדירה של איברי עמוק יותר לתוכה, היכיתי על דפנות בטנה מבפנים וזרמים של עונג עברו בי, בעת שהחדרתי את אגודלי לתוך פתח ישבנה המכווץ. היא צעקה לקול מרימה את ראשה מאיברו של דבון לנשק את שפתיו. הרגשתי מגורה כפי שמעולם לא ידעתי שאפשר להרגיש. דומה שכוח המיניות של דבון חבר לכוח המיניות שלי ועכשיו אנחנו ישות אחת מינית בעלת גוף כפול המתענגת מגופה של הספרנית הרטובה אשר בנינו. התיישבתי על ספסל מדרגות בעל גלגלים כזה שניתן לטפס איתו לחלק העליון של המדפים מהקומה הראשונה בלבד. רגליי על הרצפה ואני ישוב על הספסל מדרגות מעץ. מליניה עזבה באחת את דבון ובאה להתיישב עליי שפתיה הענוגות מנשקות את שפתיי בשעה שאיברי חודר לתוך איבר מינה המטפטף. דבון הביט בנו, העיניים שלו הצטלבו במבטי, שום חוסר נוחות או מבוכה כבר לא הייתה כאן, חייכתי אליו ואז הוא נעמד מאחוריה בין רגליי ובלי סימן או הכנה הכניס את איבר מינו לתוך ישבנה. היא צרחה לשמים, הרגשתי איך משקל שניהם נמצא עליי אך הצעקות והגניחות של מליניה הרחיקו כל מחשבה אחרת מלבד יצר חייתי לזיין אותה עד דק, הנעתי את אגני מעלה מטה בפראות, הרגשתי איך גם הוא נע בתוכה קדימה ואחורה והיא מקבלת את שני איברינו יחד משתוללת בפראות שורטת את גבי את חזי את צווארי. יותר מהעונג שהרגשתי מתנועות איברי בתוכה הרגשתי את העונג מגניחותיה מהשתוללותה, היא ייללה ורעדה רוטטת כואבת משתוללת מתענגת והרגשתי איך זרמי גמירתה שואבים אותי לתוך מחול העונג המופלא שלה. הוצאתי את איברי מתוכה וקמתי באחת מפרק את פירמידת העונג שבנינו לנו. דבון עמד אוחז את איברו בידו מביט בי נועץ את איבר מיני בפיה של מליניה ומרוקן את כל תשוקתי המלכלכת בפיה. היא אספה את שפיכתי בין שפתיה הפתוחות מחייכת אליי חיוך מלא זימה. הבטתי על הספרים סביבי, לעולם יותר לא אקרא ספר באותה דרך בה קראתי עד עכשיו. דבון רוקן את זרעו על חזה של מלניה. אהבתי לראות אותו גומר עליה, אהבתי לראות אותה מורחת את זרעו על גופה. אהבתי אותם, את שניהם. חיפשתי את שאריות שפיכתי על גופה או מסביבה, אך היא חייכה אליי, 'שלך נשאר איתי לתמיד' אומרות לי עיניה. היא נשארה שם שעונה על מדף הספרים מסדירה את נשימתה, דבון ואני ישובים על השטיח הדהוי שבין המדפים. הרגשנו בנוח אחד עם השני, הרגשנו בנוח עם מליניה ועם כל הסיטואציה המוזרה הזו פה בספריה של המוסד הסגור. כשהתלבשנו ידענו שמה שקרה היום לא יקרה שוב לעולם, זה היה אחד מאותם קסמים חד פעמיים שכל ניסיון לשחזר אותם נידון לכישלון. "היה לי כיף", היא חייכה אליי. "גם לי", עניתי בקול שליו. "תזכור את הדברים שדיברנו פה היום, הם היו חשובים לא פחות". היא ציינה בשנינות מחוייכת. "אני אדבר עם אווה על זה ". עניתי בקול של אחד שיודע מה הוא עושה. "לא, אל תעשה את זה!" הבעתה של מליניה היתה מבוהלת. "אווה היא משלהם, היא לא משלנו. אסור שהיא לעולם תדע שדיברנו על זה". הבעת פניי התאימה להבעת הבעתה שאחזה במליניה. "מה אמרת?" שאלתי מופתע "כל מי שאי פעם התעניינה במה שקורה פה במוסד הזה ופנתה לאווה נעלמה. ואנחנו לא מאמינים שהיא השתחררה הביתה". דבון הנהן בפניו לאישור דבריה של מליניה, "ג'ון, אסור לך לדבר עם אף אחד מלבדנו על הדברים שדיברנו עליהם, ובמיוחד לא עם אווה". הסכמתי לבקשתם, כשאני תוהה אם עליי לשתף אותם בכך שראיתי את אווה יוצאת מהחדר האסור או לא. בינתיים אני לא אשתף בשום דבר, אני צריך לחקור עוד קצת לבד לפני שאדע מה אני מוכן לשתף ועם מי