קן הקוקיה 6

שלחתי את אחד מנערי המוסד לחפש את בוני, אני צריך להטיל עליה לבדוק לי קצת לעומק את מה שלמדתי ממליניה וחברה דבון. "ביקשת לראות אותי אדוני?" הרמתי את עיניי מהספר שקראתי, החיוך הצחור שלה עיניה הירוקות, הילדה הזו משפיעה עליי, אני לא יכול להתרכז בכלום כשהיא לידי. "כן, כן, ביקשתי שתגיעי", עיניתי. "אני פה ואני מוכנה לשירותך" היא ענתה בקולה המפתה עם חיוך מפלרטט. המיצים שלי מתחילים לזרום בי, אך לא לזה הבאתי אותה לכאן. "אני בונה עלייך, יש לי משימה מאד חשובה עבורך". אמרתי בקולי הסמכותי. "אני אעשה הכל בשבילך אדוני, הכל". הקול שלה היה רציני ופתייני בעת ובעונה אחת. רציתי לעזוב הכל ולקחת אותה כאן ועכשיו על השולחן, אך התאפקתי. "בואי, נצא ונדבר בהליכה, תמיד הכי בטוח לדבר באויר הצח". יצאנו אל חצר המוסד, ושאלתי אותה לגבי האפשרות שהסגל פה כלואים בדיוק כמו הנערים החוסים. נראה שהשאלה שלי לא הפתיעה אותה כלל, מה שבהחלט הפתיע אותי. "אני די בטוחה שאווה יוצאת לחופשות". היא אמרה בבטחון. "איך את יודעת?" "פעם הרבה לפני שבאת לכאן, היה לי כאן חבר בשם כריס, וכריס היה מהפכן, הוא לא היה מוכן לקבל את זה שאנחנו במוסד סגור, אז הוא תכנן בריחה מושלמת". העיניים שלה היה ממוקדות בי כשדיברה, כאילו מנסה להעביר לי את התחושות של כריס עצמו במבטה. "תמשיכי", ביקשתי, "מה קרה?" "אז אחרי שהמון תכנונים כריס הצליח בגאונות לברוח כשהוא מתחבא במשאית של הלחם אחרי שהורידה אספקה". היה ברור שהיא גאה בהצלחה של כריס לברוח. "כן, אני רואה מה שאתה חושב, אני עזרתי לו לתכנן את הבריחה שלו", היא חייכה. "אני יותר חכמה ממה שהם חושבים". "לא היה לי ספק לרגע, לא בחוכמה שלך ולא בזה שתעזרי לחבר לתכנן את בריחתו", הערתי. היא הסמיקה בחיוך, הילדה הזו שלא נבוכה להציע סקס לפסיכיאטר שלה, נבוכה כשמחמיאים לה לשכלה. הערתי לעצמי לרשום זו במחברת בפרק על בוני. "רק תגידי לי בוני, אם עזרת לו לתכנן את הבריחה, מדוע לא ברחת איתו גם?" "כי אני לא רוצה לברוח, כיף לי פה". התשובה שלה סיקרנה אותי, אך לא רציתי לסטות מהנושא יותר ממה שכבר סטינו. "תמשיכי בבקשה, מה קרה אחרי שכריס ברח". "המון משטרות וקבוצות של אנשים בחליפות הגיעו לכאן, ואז יצאו במרדף אחריו עם כלבים ואופנועים והכל. "תמשיכי", ביקשתי הפצרתי בה לא לעצור אחרי כל פיסת מידע קטנה. "אז כשתפסו את כריס אחרי שבועיים, ולפני שהספיקו להרוג אותו, הוא היה בבידוד בקומת המרתף", "יש פה קומת מרתף ותאי בידוד?" שאלתי והפרעתי לה באמצע המשפט. "כן, בוודאי, אתה לא יודע את זה?" "לא אני לא יודע את זה" עניתי, נדהם מעד כמה אני לא יודע כלום בעצם לגבי טיבו של המקום הזה. "בכל מקרה, אתה רוצה שאמשיך או לא?" בוני הפעם האיצה בי, וזה היה אירוני וחמוד בו זמנית. "כן, כן, תמשיכי". "אז בזמן שכריס היה סגור במרתף, הצלחתי להתגנב אליו ולדבר איתו, להעביר לו את הזמן שלא ישתגע לגמרי בבידוד. והוא סיפר לי שכשברח הוא ראה במרכז מנהטן במסעדה את אווה יושבת עם גבר מבוגר כמעט זקן לבוש בהידור מקריח עם משקפיים ופנים שנראו לכריס קצת מרושעות. הוא הסתתר שהם לא יראו אותו אבל הוא בטוח לחלוטין שזו היתה אווה, ולכן אני יודעת שאווה כן יוצאת מכאן לחופשות". בוני סיימה לדבר, והפעם לא היו לי שאלות, המוח שלי כבר חשב בקדחתנות נראה כי לאן שאני לא הולך, ואיזו שאלה שלא עולה לי בראש התשובות מתנקזות לאווה, הגיע הזמן שאני אשאל אותה כמה שאלות. "רק רגע לפני שאנחנו מסיימים את השיחה", פניתי לבוני שנותרה עומדת לא מודעת לכל המחשבות שהיו לי בראש. "איפה כריס? למה הוא לא נמצא פה?" "מה זאת אומרת, הוא מעולם לא חזר מהבידוד, הם הרגו אותו שם". המילים שלה היו כמו רעמים משתוללים בסופה. "הכל פה הרבה יותר מסוכן מכפי שזה נראה, ראשית השוטרים המזויפים, ועכשיו ילד שנעלם לבידוד ולא שב. מה עם החברים שלו, לא שאלתם מה קרה לו? מה ענו לכם?" "בטח ששאלנו, הסבירו לנו שהוא התאבד, אבל אני הייתי שם וראיתי את התא שלו, גם אם רצה להתאבד לא היה לו איך, הוא היה צריך לדפוק את הראש בקיר כדי להתאבד, הם אמרו שהוא תלה את עצמו. אבל אין שם לאן לקשור את החבל גם כדי להתאבד". הבחנתי בדמעה בקצה העין של בוני, נראה שהמוות של כריס הזה מאד נגע בה. "הייתם קרובים?" שאלתי "הוא היה החבר היחיד שלי פה, היחיד שבטחתי בו" המילים שלה היו חדות מה זה אומר עליי האם בי היא בוטחת או לא. ואז היא המשיכה כאילו קוראת את מחשבותיי, "עד שאתה הגעת, עכשיו אני בוטחת רק בך". היא צעדה צעד לעברי כדי לחבק אותי, אך מיהרתי לקחת צעד לאחור ולהרחיק אותה עם היד, "אנחנו בחוץ". לחשתי לה, "אף אחד אסור שיידע מה קורה בנינו אם אנענע כמה ענפים בעץ, אני לא רוצה שידעו שאת חשובה לי יותר ממטופלת במוסד". נראה שבוני הבינה כי היא הנהנה בראשה ועשתה צעד אחורה. "נוכל ללכת למשרד שלך? אני רוצה להרגיש את המגע שלך עליי" היא אמרה בקולה הפתייני וכמעט שנשברתי ורצתי איתה למשרדי, אך לא הפעם. יש לי דברים חשובים לבדוק פה. אני צריך למצוא את אווה, אני רוצה לבדוק מה הולך פה, וגם כמובן לרדת למרתף, לבדוק את תאי הבידוד.

***

"מרתפים? בידוד? איפה אתה חושב שאתה נמצא" אווה נשמעה החלטית וקצת מזלזלת, כאילו נפלתי על הראש. "אז לא היה כאן נער בשם כריס שברח ונעצר בבידוד?" שאלתי. "אם היה כזה, אתה לא חושב שהיית רואה אותו בתיקים שלך? קיבלת את כל התיקים בניהם היו גם תיקים של נערים שכבר אינם בין החיים נכון?" "נכון", עניתי. "מי סיפר לך על זה, אני מאד אשמח לדעת מי סיפר לך על השטות הזו, הרי לא באת עם המחשבות הללו מהבית נכון ג'ון?" "עזבי, זה לא חשוב, נערים מספרים לי הרבה שטויות, אני הייתי צריך לדעת להבחין בין דמיון ובין מציאות. טעות שלי". "כן, אבל אני בכל זאת רוצה לדעת, בדמיון של מי מהנערים כאן יש מרתפי בידוד ונערים שנעלמים". "זה כמובן חסוי, באמון שבין מטפל למטופל", ציינתי ונראה שאווה הבינה וכיבדה את זה, כי היא הפסיקה לשאול שאלות בנושא. "לגבי הנער שנרצח, ג'קוב ג'וניור, מה מתקדם עם זה, היו פה שוטרים אבל הם בקושי חקרו את הצעירים פה והרוצח עדיין מסתובב בנינו". "יש לך ספק, זו החברה שלו רצחה אותו, כנראה היא הבינה שהוא מתאהב במישהי אחרת". התשובות של אווה היו נחרצות. "ואיפה החברה שלו?" שאלתי, באמת לא ראיתי אותה בזמן האחרון. "היא בקומה השלישית בחדרי המזרונים סגורה בחליפה כדי לוודא שלא תפגע בעצמה או במישהו אחר". חדרי הכליאה בקומה השלישית, הם חדרי פסיכיאטריה, ואני היחיד שמוסמך להחליט לסגור בהם מישהו או לשחרר משם מישהו, איך היא נכלאה שם בלי חתימתי על הוראת הכליאה. "שאלתי את אווה, בהוראת איזה פסיכיאטר היא נכלאה". אווה הביטה בי בחיוך ואמרה, "אל תכנס לזה, יש דברים שעדיף שתשאיר לי לנהל". סיימנו את השיחה, אני צריך לעלות לחדרי הכליאה בקומה השלישית. אני רוצה להבין מי חתום על ההוראה, ובאיזו סמכות. אבל קודם, אנסה להגיע לאגף Z אני רוצה לבקר בחדר האסור, יותר נכון בתאי השירותים האסורים, לראות מה הסיבה שהם כה אסורים. צעדתי במהירות לעבר בניין Z חוצה את המדשאות והשבילים הפסטורליים בהליכה מהירה, נמנע מקשר עין עם מי מהנערים בחצר. במידה מסוימת כולנו קצת כמו בת יענה, לעיתים כשאנו לא רוצים לפגוש מישהו שעובר מולנו אנו פשוט מסובבים את ראשנו במחשבה טיפשית שאם אנו לא רואים אותו הוא לא רואה אותנו. וככה הייתי כמו בת יענה בטוח שאף אחד לא יבחין בי נכנס לאגף Z מכיוון שראשי היה לכיוון הרצפה ולא ראיתי אף אחד מבחין בי.

כשהגעתי לאגף Z הלכתי לעבר הספרייה, רק לוודא שמליניה כאן במידה ואצטרך להסביר מה אני עושה פה. זה מדהים, אני הפסיכיטאר הראשי של המוסד, אני אמור להיות הדמות החזקה ביותר במוסד זו שיכולה לפטר עובדים או לכלוא בהסגר פסיכיאטרי נערים ובמקום להרגיש כמו בריון עוצמתי אני מרגיש שאני חייב להיזהר בכל צעד שאני עושה, משהו במוסד הזה לא נגמר בכותלי המוסד, זה ברור לי כשמש בשעות הצהרים. לאחר שלום מנומס למליניה, וקריצה שאומרת שיש לנו על מה לדבר ברגע שהספרייה תתרוקן מאנשים. התחלתי לצעוד לעבר השירותים האסורים. הדלת הכתומה כבר היתה מולי, כששמעתי קולות מגיעים מאחוריי. מיהרתי לפנות אל אחד המסדרונות ולחפש מקום מסתור. חיכיתי שם, עד שהקולות שככו ואז חזרתי אל המסדרון הראשי באיטיות, מביט לכל הכיוונים. מחפש אם יש נערים או אנשי סגל מכל סוג שהוא. פתחתי את הדלת הכתומה של החדר האסור ...

***

חדר שירותים ריק נגלה לעיניי, לא סימני דם או מאבק, לא מכשור אלקטרוני לריגול, ולא שום דבר יוצא דופן, למה בעצם השירותים הללו אסורים. ואם הם סתם שירותים מה עשתה פה אווה, הרי ראיתי אותה יוצאת מפה. רצפת קרמיקה, קירות קרמיקה חדרי אסלות, שורת משתנות וכיורים עם מראות. אין בחדר הזה שום דבר שלא תמצא בכל שירותים בכל מוסד שהוא. מאוכזב, יצאתי מחדר השירותים וצעדתי לעבר הספרייה, אולי מליניה תוכל לשפוך אור על מה שקורה כאן.

"היי ג'ון, טוב לראות אותך", החיוך של מליניה יכול להפוך את היום הקודר ביותר ליום של אור. חייכתי חזרה. "מה מביא אותך אלינו היום, לא שאני מתנגדת, הייתי שמחה אם היית בא כל יום". היא מפלרטטת בלבביות, רואים שזה יוצא ממנה בטבעיות, מאד שונה מהדרך בה בוני מפלרטטת. אתה כמעט ולא מרגיש פתיינות בקולה של מליניה אבל אתה מיד מבין שאתה מוזמן וחמימות נעימה ממלאת אותך. "יש לי כמה שאלות שאני מנסה לקבל עליהן תשובה", ציינתי בפניה.

"תחכה עם השאלות שלך קצת, קודם נשתה כוס תה" אמרה והסתובבה בהליכה איטית לעבר פינת הקפה, לא יכולתי שלא להבחין בחוטיני דרך חצאיתה הכמעט שקופה. כמעט ושכחתי את השאלות שרציתי לשאול. למזלי שניה לפני ששכחתי הכל היא הסתובבה אליי בחיוך ושאלה על מה אני רוצה לדבר בזמן שהיא מכינה לנו את כוסות התה. "נכנסתי לחדר האסור", אמרתי. "נו, ומה מצאת שם?" "כלום".

"ברור שכלום, אתה חושב שאני ודבון לא נכנסנו אליו בעבר?" "אני לא מבין, אז למה הוא נקרא החדר האסור? למה לא אמרת שאת יודעת מה יש בפנים, למה לא אמרת כלום?" "כי קיווינו שאולי אתה תמצא משהו שאנחנו פספסנו החלטנו לתת לך לבדוק לבד".

"מה אם לא הייתי בודק?" "אז היינו יודעים שאתה לא משלנו, אתה לא באמת רוצה לדעת מה קורה כאן". "אז בעצם בחנתם אותי? אין בכלל שום דבר אסור בחדר האסור?" "או לא, יש משהו מאד אסור בחדר האסור, אנחנו רק לא יודעים מה".

תהיתי אם לשתף אותה בכך שראיתי את אווה יוצאת מהחדר האסור לפני יומים, אך חשבתי לעצמי שאולי זה מוקדם מידי מצידי לשתף במחשבות שלי.

מה גם שהחדר הוא חדר שירותים, וזה אומר שיכולה להיות תשובה הרבה יותר פשוטה לכל האיסור הזה.

החלטתי, מחר אדבר עם אווה ואגשש על מה קורה בחדר הזה.