קן הקוקיה 3

הבטתי בשעון, השעה עוד דקה חמש, בחמש מתחיל הסשן שלי עם מייק, הנער האלים חובב הילדות הצעירות. ידעתי כי מייק הוא המפתח למוסד הזה כולו, כאשר בחנתי את התנהגותו ברחבת המוסד, ראיתי את הפחד של תלמידים אחרים ממנו, כאילו הם יודעים את סכנת הנפץ הטמונה בנפשו המעורערת. "שב", אני מורה לו כשנכנס לחדר, אין שלום אין חיוך אין מה שלומך, אנשים כמו מייק צריכים להבין שמי שנמצא מולם חזק מהם אחרת הם מנסים להשתלט עליו ועל הסיטואציה מולו. אני ניתחתי אותו עוד לפני המפגש הראשון שלנו. מייק מתיישב, בוחן אותי במבטו. הוא לא התנגד ולא העיר על טון הפקודה שנבחתי לעברו. זה סימן טוב חשבתי לעצמי וכתבתי הערה במחברתי. "אז למה לא ברחת?" התחלתי בשאלה ישירה בלי לאפשר לו אפילו רגע של שיחת נימוסין. "אתה שואל למה לא ברחתי כשאמא של הילדה נכנסה ותפסה אותי נוגע בבת שלה?" הוא חזר על השאלה בפירוט מטריד למדי, כאילו הוא נהנה מהמילים המפורשות. "כן", עניתי בקצרה. מפנה לו את הבמה להמשיך ולהיפתח. "האמת שחשבתי לברוח, אבל היא ידעה מי אני, והיה לי ברור שאתפס, והיה לי ברור שאני קטין ולכן יסגרו אותי במוסד לעבריינים צעירים, אז חשבתי לעצמי שאם כבר נתפסתי כדאי שאהנה עוד קצת". "ואת כל זה חשבת בשנייה שעברה מרגע שהיא נכנסה לחדר ועד שהתנפלת עליה?" "כן, אני חושב מהר". הוא ענה בלי שמץ של שחצנות בקולו. "אם אתה מהיר מחשבה, ואני מאמין לך שאתה מהיר מחשבה, אז מה חשבת עליי כשלחצת את ידי ביום הראשון שהגעתי לכאן". "חשבתי שאם תזיין את אווה אני אצטרך להרוג אותך". הוא אמר לעברי בלי להניד עפעף. "תמשיך", ביקשתי. "עקבתי אחרי ההליכה שלך, הבטתי בשפת הגוף שלך, ראיתי שאתה גבר דומיננטי וסוטה, אני מזהה גברים כמוך, ואני יודע שגם אווה מזהה גברים כמוך. אז אני לא מאיים עליך רק כדי לאיים, אני מסביר לך את המציאות כפי שהיא". הבטתי בו, נפעם, פחות מאיך שניתח אותי ויותר מעצם זה שניתח כך את אווה והשתמש במילים 'אני יודע'. מנין הידע הזה חשבתי לעצמי. המחשבות שלי עמדו לשוט להן כפי שקורה לי לעיתים, אך עצרתי בעדן. 'אני באמצע סשן חשוב ואני חייב להשאר מרוכז' הערתי לעצמי וחזרתי להתרכז במייק. "מה עם חברה? אין לך חברה מייק?" שאלתי כבדרך אגב, מסיט באלגנטיות את הנושא מאווה או מאיומי הרצח שנשמעו כאן. "אני לא צריך חברה, כשאני רוצה מישהי אני פשוט לוקח אותה". הוא ענה בקור מסוכן. "מה זאת אומרת לוקח אותה. אתה אונס פה בנות מייק?" שאלתי מוכן כבר להזמין משטרה למוסד שלנו ולהרחיק אותו מהנערות המטופלות. "מה פתאום אונס", הוא התפרץ בכעס, "אני נראה לך צריך לאנוס? אם אני רוצה מישהי אני רק צריך להצביע עליה והיא כבר תיתן לי את עצמה". "אני מבין", עניתי ומיד שאלתי, "ומה יקרה אם מישהי לא תתן לך את עצמה מרצונה?" "אני פשוט אמחק אותה מהחיים שלי, לא אדבר איתה לא אתייחס אליה, לא יהיו לה חברות יותר, כי כשאני מחרים מישהי כל הבנות של המוסד מחרימות אותה יחד איתי". מרגע לרגע התחלתי להבין כמה הבחור הזה שמולי מסוכן קר וסוציופט שלא שוקל שום השלכה של מעשיו על אחרים ואין לו שום אמפטיה או רגש לאחרים מלבד עצמו. סיימנו את הסשן כשאני רושם לעצמי לדבר עם אווה עליו לעומק. אחרי מייק הגיעה בוני לסשן איתי, גופה הצעיר לבן ועדין, לבושה כמו בפעם הקודמת במדי בית הספר המסורתיים. "מה שלומך היום בוני?" שאלתי בחינניות, בוני הגיעה עד לשולחני הניחה עליו את מרפקיה התכופפה קדימה והפשילה תחתונים, בדיוק בדרך בה סיימנו את המפגש הקודם. "אין צורך בזה היום", אמרתי לה, "שבי מולי, אני רוצה שנדבר". הבעת פניה נראתה מאוכזבת מעט כאשר סידרה את חצאיתה והתיישבה בספה אשר מולי. "ספרי לי איך הולך לך כאן בוני, האם את מאושרת או שאת סובלת?" היא ענתה לי, בכנות ופתיחות והשיחה קלחה, בוני היתה בחורה מאד אינטילגנטית עד כי לעיתים הייתי חייב לתהות על סיבת אשפוזה במקום קשה שכזה. התיק שלה ציין שהיא נימפומנית מכורה למין. תהיתי אם זו סיבה מספקת לסגור צעירה במקום כזה, הרי כל מה שצריך היה זה ללמד אותה לשלוט בדחפיה, או פשוט להתאפק ולמצוא שותפים ברצון לאהבה שלה. היא בחורה יפה, אני מניח שהיתה מוצאת סיפוק לתאוותה בקלות. אך כשהמשכתי לקרוא הבנתי כי הבעיה קצת מורכבת יותר, היא משתמשת במין כדי לקבל כל דבר שחסר לה בחיים, החל מחיבוק וחום ועד כסף או בגדים שהיא רוצה. "ראיתי שהיית היום באגף Z" היא ירתה לעברי, תפסה אותי רגע בלתי מוכן, סגרתי את התיק שלה באמצע קריאתו ויישרתי מבט אליה. "כן, ביקרתי שם היום". "ראית שם משהו מוזר?" היא שאלה ובטון דיבורה הבנתי שהיא בטח מתייחסת לחדר הסגור. "את מדברת על החדר עם הדלת הכתומה?" שאלתי. "כן, אני מדברת על השירותים הנעולים". "שירותים?" התפלאתי. הייתי בטוח שמדובר בחדר רציני יותר. "כן השירותים האסורים". "ומה הופך אותם לכל כך אסורים שאלתי". "הרצח שהתרחש בהם" היא ענתה ואור אפל נדלק בעיניה. "מי נרצח שם?" שאלתי "נרצחה תלמידה במוסד", היא ענתה. "עצרו את השרת וזרקו אותו לכלא, אבל כולנו יודעים שהוא לא הרוצח האמיתי". "אז מי הרוצח?" שאלתי, סקרן כמה מידע עוד אוכל להוציא מהצעירה שמולי. "הרוצח עדיין מסתובב בנינו". היא ענתה וחיוך מטריד ננסך על פניה. "את יודעת מי הרוצח?" שאלתי. "אולי" "את רוצה לגלות לי?" "לא". פניה היו קפואות אך הבחנתי שם בזיק שונה. "מדוע לא?" "כי אני לא הילדה שלך כבר, אם היית האבא שלי, או החבר שלי, או האדון שלי, אני בטוחה שהיייתי מספרת לך הכל". "ואם הייתי האדון שלך, מה אז?" "אז הייתי דואגת לך ומספרת לך כל מה שאני יודעת על כל מה שקורה כאן, כי יש יותר סכנות סביבך ממה שנדמה לך". ההצעה שלה היתה מפתה, לא רק בגלל שאני גבר מיני במקום סגור ומרוחק מהאנושות. אלא בעיקר בגלל הרצון שלי לדעת מה קורה פה והיכולת שלה להיות האוזניים והעיניים שלי במקומות בהם אני לעולם לא אוכל להיכנס. היא חייכה לעברי, כאילו קראה את מחשבותיי, "מה אתה אומר דאדי?"

מאוחר יותר באותו הלילה....

לקח לי זמן להתעשת על עצמי, אני תמיד ישן עמוק יותר מאחרים, אבל הצעקות וההמולה גרמו לחושיי להתחדד במהירות, פתחתי את חדרי אל המסדרון הארוך באגף מגורי הצוות. נערים בפיג'מה ונערות בכותנת לילה. צווחים ומתרוצצים במסדרון, תפסתי נערה אחת בכותנת ושאלתי לפשר ההמולה, "הוא מת אדוני, הוא מת", שחררתי אותה מידי והתחלתי לנוע אל עבר מקור הצעקות. אווה בכותנת לילה משי בצבע תכלת עם תחרה שקופה שחושפת בדיוק את הנכסים האסטרטגיים בגופה החטוב, הצטרפה למזדרון ושאלה אותי, אם הבנתי מה קרה. "מישהו מת" עניתי לה תוך כדי הליכה מהירה. "מישהו מה?" היא שאלה כאילו עדיין לא הספיקה להתעורר. "מישהו מת". חזרתי על המילים בקור רוח. היא לא היתה צריכה לשאול שוב, כי כשהגענו לאמצע החצר ראינו אותו שוכב על האדמה לבוש בפיג'מה הלבנה שלו כאשר סכין מטבח גדול תקוע בחזהו בדיוק בליבו, "זה ג'קוב ג'וניור" אמרה אווה והתקדמה במהירות בין התלמידים ההמומים. האינסטינקט הראשוני שלי היה לנעוץ מבטי בפליאה בגופה, שכן זה מה שעשו כל מי שלא בכו והשתוללו מסביב, אבל אז התעורר בי אינסטינקט נוסף והרמתי ראשי מהגופה והחלתי מביט סביב על כל העומדים ברחבה, חלקם בכו חלקם אחזו בראשם בבהלה, חלק קפאו במבטם על הגופה חסרי יכולת תזוזה, רק מייק עמד שם מחייך מביט בי מרוצה מעצמו, ידיו משולבות על חזהו. זו התנהגות קלאסית של פסיכופט, חשבתי לעצמי, מכולם אין מתאים יותר ממייק להיות הרוצח של ג'קוב. אבל כיצד זה ייתכן, הגופה עוד חמה, זה אומר שהרצח בוצע בשעה אולי שעתיים האחרונות, ומייק עומד מחייך בפיג'מה הלבנה שלו, ולא נראה כי הוא מלוכלך מדם. אם הוא היה דוקר את ג'קוב נעליו, בגדיו ואולי גם על ידיו היו סימני דם, בחנתי אותו היטב במבטי, הוא הביט בי וחייך, מסמן לי על צווארון הפיג'מה שלבש, מה הוא מנסה לסמן? אני לא רואה כלום. הוא רחוק מידי בכדי שאראה אם יש כתם על הצווארון שלו. מייק אחז שוב בצווארון והפעם הצביע עליי. כמה שלא חשבתי וניסיתי לא הבנתי מה הוא מנסה להגיד לי. 'הפסיכופט הזה בטח סתם רוצה לשגע אותי', חשבתי לעצמי. אווה התרוממה מהגופה "צריכים להתקשר למשטרה". יצאתי מהמיטה ובאתי בלי הטלפון שלי עליי. אני אגש חזרה לחדר ואביא את הטלפון. נכנסתי לחדר, ההמולה בחוץ כאילו שככה מאחורי הדלת הסגורה. אם כבר חזרתי לחדר אנצל את ההזדמנות ואשטוף את פניי, כדאי שאחזור לחושיי. חשבתי לעצמי. הדלקתי את האור למקלחת והתקרבתי אל הכיור, ואז זה היכה בי, הצווארון שלי, צווארון הפיג'מה הלבנה שלי, מוכתם בדם. לא התקרבתי לגופה המדממת, זו רק אווה התקרבה, ניסיתי לשחזר האם היא נגעה בי כשביקשה שאתקשר למשטרה, אבל לא זכרתי שום דבר כזה. הבטתי שוב במראה כתם הדם נמצא בחלק הפנימי של הצווארון. כאילו מישהו תפס אותי בצווארוני במהלך קטטה בידו המדממת. ברגע אחד נשימתי נעצרה, פתאום הבנתי מה רצה מייק בחצר, הוא ראה את הדם וסימן לי שיש לי דם על החולצה. אבל איך זה ייתכן שהוא ראה את זה מהמרחק שהוא עמד ממני, אני ניסיתי לראות אם יש משהו בצווארון שלו ולא יכולתי כי היינו רחוקים מידי. הרגשתי זיעה קרה מכסה את עורי. האם מייק הרוצח, האם הוא רצח אותו ומתכוון להפליל אותי? מה אם אני מזמין את המשטרה שתעצור אותי? ואיך לעזאזל הגיע כתם הדם אל הצווארון שלי? הייתי חייב לחשוב מהר, לקחתי את הטלפון בידי ורצתי החוצה בין התלמידים והמדריכים בחצר, ניגשתי אל הגופה המדממת של ג'קוב והרמתי אותו בידי, "צריך להכניס אותו פנימה. מספיק עם ההצגה חברים, ושמישהו ינקה את הדם מהרחבה". בראשי ידעתי כי סיכלתי את התכניות להפליל אותי עם דמו של הנרצח. הרי הרמתי את הגופה בידיי כל בגדי מלאים בדמו. "מה אתה עושה למען השם" אווה נראתה כועסת ביותר, "אתה לא יודע שאסור לגעת בזירת רצח לפני שמגיעים מהמעבדה לזיהוי פלילי". "כרגע הבריאות הנפשית של הילדים סביב חשובה לי יותר מהמעבדה לזיהוי פלילי, תסתכלי סביב הם בטראומה נוראית". העפתי מבט סביב, מחווה בידי שתביט בכל הנערים, במרכז הרחבה בלב כתם הדם הנוראי, ישבה על ברכיה לורה שקועה בעצמה מציירת בעזרת אצבעה בדם הרטוב. אווה הביטה בה גם כן, תכניס אותו פנימה, אני אביא את הילדה שלא תשב כך בדם. בזוית העין עוד הספקתי להביט במייק מחייך אליי, הוא יודע שהניסיון להפליל אותי כשל, אבל להפתעתי הוא לא נראה מאוכזב כלל החיוך שלו היה אותו חיוך מקודם, רק שהפעם הוא נעץ את מבטו באווה ובלורה המדברות במקום בו היתה הגופה.